נשימה מודעת - תרגול אשטנגה יוגה לאור הסוטרות של פטנג׳לי

אקהרט טולה מכוון בדבריו, בציטוט למעלה, לעצירה של זרם הפעילות הרגילה והאוטומטית של התודעה, והפניית ההתכוונות אל הרגע הזה. או אז מתפנה מרחב למשהו אחר, חדש לגמרי, לבוא ולעלות (נשמע מוכר מאיפשהו, בודאי! אפשר לנחש שגם אקהרט טולה מכיר את היוגה סוטרות של פטנג׳לי, לפחות את הפתיחה...).

הרשו לי לעשות את ההקשר הישיר מדבריו של אקהרט טולה היקר, אל תרגול האשטנגה יוגה (של שרי ק. פטבהי ג׳ויס) היומיומי שלנו, ולשלב ולהדגיש חמישה מתוך שמונת האיברים באשטנגה יוגה (של פטנג׳לי) - אסאנה, פראניאמה, פרטיאהרה, דהארנה, דהייאן:

ה-Presence, הנוכחות ברגע הזה בזמן תרגול האסאנה שלנו, קורית כשאנו מנסים להצמיד, ולו לשבריר של שניה, את תשומת הלב (Awareness) שלנו לצליל של הנשימה (פראניאמה).

עצם הכוונה שלנו להכווין את תשומת הלב אל הנשימה, היא פרטיאהרה (Pratyahara)!

בעזרת הנשימה הצלילית נצמדת תשומת הלב לגוף עצמו - או, תשומת הלב נישאת על גבי הנשימה עמוק אל תוך הגוף הפיסי. צליל הנשימה הוא כלי התחבורה של התודעה אל תוך הגוף, אם תרצו.

אם נעשה לרגע הקבלה לאיורוודה, נראה ששם יש לנו את החומרים שבהם אנו נעזרים כדי לקחת את צמחי המרפא ולהטמיע אותם עמוק יותר אל תוך הרקמות במיקום הרצוי בגוף (דבש, גהי, אלוורה, ועוד), במקום לבלוע כדורים סתם כך (זה נקרא Anupan). צליל הנשימה במקרה הזה הוא האנופנן של התודעה אל תוך הגוף.

מכל התפקודים הפיסיים והתכונות התרפויטיות של האוג׳איי, הנשימה הצלילית, זה לדעתי התפקיד הכי חשוב בזמן תרגול אסאנה (Asana).

גורוג׳י, פטבהי ג׳ויס, תמיד חזר והדגיש בפנינו את חשיבות הצליל בנשימה בזמן האסאנה -

Breathing with sound הוא ושראת קראו לזה.

חשוב לזכור ולהדגיש שמדובר על השלב היותר מתקדם באשטנגה יוגה, שלב התרגול הפנימי, זה שמגיע אחרי שאנחנו כבר מכירים את התרגול הפיסי החיצוני, ומתורגלים ומנוסים בחוקים הבסיסיים של הביומכניקה של הגוף, ויש לנו סיבולת פיסית עמידה, בסיסית - יש לנו ״צידה לדרך״! וזה, בהתאם להגיון הבריא:

קודם הפוקוס מכוון לאסאנה, לבניית יציבות ועמידות בגוף הפיסי, ורק אח״כ לשילוב פראניאמה/מדיטציה. לפטנג׳לי ודאי היתה כוונה ברורה מאחורי הרצף הסידורי, ליניארי, של שמונת השלבים/איברים באשטנגה יוגה:

לפני הכל באים: האתיקה ההתנהגותית וכללי התרגול (יאמה-ניאמה), אח״כ חיזוק הגוף (אסאנה) ולאחר מכן חיזוק והעמקת הנשימה (פראניאמה). לבסוף באים ארבעת שלבי המדיטציה: השלב הראשוני המכין (פרטיאהרה), ואז השלבים היותר עמוקים (דהארנה-דהייאן). כל אלו מכינים את הקרקע לפסגת הפסגות: סמאדהי (Samadhi)- הארה, בכל ביטוי שלה.

מעניין וחשוב לציין שההתעסקות של המיינד בביומכניקה של הגוף בשלב התרגול ההתחלתי הזה, הינה בפני עצמה הכוונה/נסיון הצמדה של תשומת הלב לגוף הפיסי (Pratyahara), אם נתייחס לתשומת הלב כאל אחד החושים. זה מהווה הכנה חשובה ומשמעותית לשלב היותר עמוק ומדיטטיבי, שצף ועולה בהמשך (Dharana/Dhyan) מתוך ההתמקדות בפרטי הפרטים של הביומכניקה של הגוף.

שם, במקום הזה בדיוק, באה הנשימה העמוקה, הצלילית, הנעימה, השקטה, והופכת להיות הרובד המתווך בין התודעה לגוף.

בסיכומו של דבר, אם אנו מקלפים את התהליך ומחלקים אותו לחלקים נפרדים, המאמץ המודע של המתרגל בזמן תרגול האסאנה צריך להסתכם ב״הדבקה/הצמדה״ של תשומת הלב לנשימה הצלילית, ואז הלאה ״הדבקה/הצמדה״ של הנשימה הצלילית אל הגוף הפיזי. זהו השער אל ה׳ניתוק מהחוץ׳ וה׳כניסה פנימה׳. באופן הזה הנשימה מתווכת בין התודעה לגוף הפיסי, ושרשרת הפעולות הנפרדות הללו הופכת לפעולה אחת יחידה ומתמשכת - מדיטציה (מיינדפולנס, אם תרצו). את זה ודאי יודעים ומכירים היטב אלו שמתרגלים אשטנגה יוגה לפרק זמן ממושך.

שני הציטוטים הללו מפי A.G. Mohan, תלמידו של קרישנמאצ׳אריה (בתקופת צ׳נאיי), יוסיפו ויאירו על כך עוד:

-“Focusing the mind on the breath or on some internalised image, combined with the use of mantra, can be very effective in bringing about changes in the mind.”

“This is how the breath should be in the pranayama practice — subtle and smooth. In fact, these qualities of the breath should be developed in asana practice itself.”

כפי שא. ג. מוהן מציין אפשר להוסיף לנשימה הצלילית, בשלבים מתקדמים יותר של התרגול, דימוי חזותי פנימי, ו/או מנטרה, שיכולים להעצים ולהעמיק את העבודה והאפקט המדיטטיביים.

בסוגריים אפשר לומר שכך בעצם מתבצע מבחינה טכנית-פיסית-אנרגטית הניקוי הקארמתי:

חדירתן של הנשימה ותשומת הלב מבעד לכל הגופים, הקושות, עד לאיחודן עם המעטפת האקסטטית, אנאנדמאיה קושה.

כאן חשוב מאוד להדגיש דבר פשוט מאוד וידוע לכל, בפן הפרקטי:

!It takes Practice

אסור לנו ליפול למלכודת הפרפקציוניזם והתסכול ולו לרגע, להתאכזב ולכעוס על עצמנו, בראותנו כי במוחנו חולפות אינספור מחשבות בזמן התרגול, ואך ורק לעיתים רחוקות, פה ושם, אנו מצליחים להגניב, אולי, נשימה מודעת אחת מלווה בתשומת לב. לא! זה לא המקום ליפול ברוח, אלא לחזור לעבודה, ושוב לחזור - כי אפילו נשימה אחת מוארת בתשומת לב, במהלך התרגול כולו, מתעלת ומנתבת את המאמץ הפיסי למקומות אחרים, נשגבים ועמוקים. זה טבעו ושכרו של תרגול ״המבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן״ (פטנג׳לי, 14.1) - יציב ובלי ״זיגזגים״ ונפילות ארוכות.

גורוג׳י סיכם ותימצת כל זאת במשפטו האלמותי, שנשמע פשטני לכאורה, אבל מכיל בתוכו עומק אינסופי, אמת אוניברסלית חודרת כל:

“Do your practice, and all is coming”.

חובה עלינו גם לזכור כי זוהי בעצם הטכניקה הבסיסית במדיטציה, כל מדיטציה, והיא טכניקה מעגלית: אנו פותחים ומתמקדים באובייקט הטכני של המדיטציה (נשימה, חלקי גוף, מנטרות, ויזואליזציה) ואז באות להן מחשבות. ואז, אנו חוזרים לאובייקט. ואז, שוב באות מחשבות. ושוב חוזרים לאובייקט. וכך הלאה באופן מעגלי-מחזורי עד ש״העסק תופס״, מתייצב ונבנה, במרווחים שבין המחשבות, ויש עם מה לעבוד.

בתחילת התהליך נתמקד ונצליח אולי רק בנשימה אחת מודעת, ובמשך הזמן, בהדרגה, יצטרפו אליה עוד אחת ועוד אחת והתרגול ילך ויקבל ״צבע״ אחר, מדיטטיבי (Dhyan).

זהו השלב שבו אנו מתמירים את התרגול היומי שלנו ומעלים אותו אל מעבר לתרגול אסאנה:

ע״י עבודה עם הגוף והנשימה בתרגול שלנו (אסאנה-פראניאמה), אנו מגיעים למחוזות הפנימיים בתודעתנו וגופנו, ומאירים אותם באור המודעות. כשהנשימה הופכת, אחרי התנסות ותרגול ממושכים, להיות יציבה, עדינה, נעימה, שקטה, נוכחת ועמוקה, המאמץ הגופני הופך להיות מדיטציה (מאסאנה - לפראניאמה - לפרטיאהרה - לדהארנה - לדהייאן).

המאמץ הגופני מפנה מקום לתודעה נושמת.

עכשיו - אפשר בהחלט להרהר, לחבר את הדברים יחד ולנסות יותר להבין, למה בעצם כינה גורוג׳י, שרי ק. פטבהי ג׳ויס, את היוגה שלימד והעביר הלאה, בשם ׳אשטנגה יוגה׳.

השלב הבא שלאחר מכן קורא לנו לקחת את כל הפרקטיקה הזאת אל מעבר למזרן היוגה שלנו, וליישם אותה בחיי היומיום שלנו. (אבל זה כבר נושא למאמר המשך: פרטיאהרה בפעולות הפשוטות היומיומיות, ללא העזרה המתווכת של הנשימה הצלילית!).

לקראת סיום טבעי ומתבקש לציין ולהדגיש:

תרגול פראניאמה-מדיטציה שגרתי וקבוע, בישיבה, בנפרד מתרגול האסאנה, מומלץ ואפילו הכרחי להבשלה, ייצוב והטמעה של התהליכים הללו שהתחלנו בהם בזמן תרגול האסאנה.

ובכן בסיכומו של דבר, נאמר ונדגיש:

חובה עלינו ״לחגוג״ כל שבריר שניה של תשומת לב בזמן התרגול!

כל רסיס של נשימה מודעת נחשב!!

לשם אנחנו מכוונים בתרגול האשטנגה יוגה היומי שלנו - לשים את זה לפני כל דבר אחר, ולראות את זה מולנו בזמן התרגול.